אנחנו נמצאים מס' ימים לפני ה-11 לנובמבר, יום הבחירות הגורלי כל כך עבורנו - תושבי ירושלים.
לפני יומיים שמענו כולנו את תוצאות הבחירות לנשיאות ארה"ב. בבחירות אלו התגלתה שוב הדמוקרטיה היפה, כאשר תורים ארוכים של מצביעים השתרכו שם במספרים שלא נראו כמותם בעבר. רבים מהם יצאו להצביע בפעם הראשונה בחייהם, משום שהאמינו שהפעם הזאת זה צריך להראות אחרת, משום שהקול שלהם באמת יכול לחולל את השינוי. בזכות אלו שהחליטו הפעם לשבור את מחסום האדישות והציניות, בזכות האמונה המחודשת בפוליטיקה הגונה ושקופה והאמונה כי ניתן אחרת, הצליח ברק אובמה להיבחר ולקבל רוב מוצק בסנאט ובבית הנבחרים, אך יותר מכך - הוא הצליח להחזיר עבור תושבי ארה"ב את התקווה החשובה כל כך - הרצון בשינוי.
בבחירות הקודמות לראשות עיריית ירושלים, רק 40% מבעלי זכות הבחירה במגזר הציוני יצאו לבחור. כל אחד מאיתנו מכיר מס' אנשים שלא בחרו אז. הפעם - כולנו מכירים בכך שהמוטל על כף המאזניים הוא שונה. הבחירות כאן הן גורליות לעתידה של העיר. הן אינן עוסקות רק בשאלת זהותו של ראש העיר הבא, אלא בעיקר באופי צביונה העתידי של ירושלים. בחמש השנים האחרונות המשיכה העיר להידרדר עקב מדיניות ניהול לקויה וסדר עדיפויות מוטעה, שהעדיף ניהול סקטוריאלי על פני טובת כלל תושבי ירושלים.
זוהי החלטה בין תקווה לייאוש! לכל אלו מאיתנו שטרם החליטו אם בכוונתם לצאת ולהצביע - בואו ניקח אחריות אישית. חמש דקות בקלפי ביום שלישי הקרוב יקבעו איך ייראו חמש השנים הבאות בירושלים. אני מתחייב להפוך יחד אתכם את ירושלים למה שהייתה ולמה שהיא צריכה להיות. צאו להצביע והבטיחו את עתידה של ירושלים שלנו. ניתן להחזיר את התקווה לירושלים. זה אפשרי!
על 'שבת בראשית' אותה אנו מציינים השבוע יש שנאמר כי "באופן שהאדם מעמיד את עצמו בשבת זו, כך תתנהל השנה כולה". השבת, בה מתחילים לקרוא מחדש את התורה בפרשת 'בראשית' מסמלת גם את העת להתחלות חדשות. משום כך, לצעדים ולדרך בה נבחר לפעול בתקופה זו, הן במישור האישי והן במישור הכללי, תהיינה באופן טבעי השלכות על המשך עתידה של השנה כולה. ברוח דברים אלו ניתן בעיניי להסתכל גם על ירושלים ועל האתגר הגדול העומד בפנינו למציאת פתרונות לבעיותיה, שבשנים האחרונות רק הוחרפו ופגעו קשות במעמדה כעיר בירה והפכוה לעיר הענייה ביותר בישראל.
לפני 49 שנים, היגרו הוריי ממרכז הארץ לירושלים. הם כמו צעירים אחרים בעבר, ראו בה עיר מצליחה ואטרקטיבית המאפשרת לצעירים לבנות בה את ביתם ומשפחתם. אולם, מציאות זו השתנתה לרעה ולראייה חמש השנים האחרונות בה נטשו את ירושלים כ-83 אלף איש. מדאיג עוד יותר הוא שמחצית ממספר זה הם צעירים מתחת לגיל 34, מהציבור הממלכתי והדתי-לאומי כאחד, בעלי השכלה המשתייכים לרמה סוציו-אקונומית בינונית וגבוהה. מציאות זו מהווה לצערנו סכנה ממשית לעתידה של ירושלים וגורמת לירידה ברמת החיים הכללית בעיר.
התחלה חדשה בשנה זו חייבת לכלול יצירת פתרונות עבור אוכלוסיית הצעירים בירושלים הסובלת מבעיות קשות במיוחד בנושאי דיור, תעסוקה ותרבות. עלינו להבין באמת כי הצעירים הם החמצן לעתידה ולהתחדשות פניה של ירושלים ורק החזרת כוח המשיכה לעיר תגרום לצעירים להשתוקק חזרה לבנות כאן את ביתם ועתידם כפי שהיה בעבר.
מניסיוני, כמי שהקים ועומד בראש ארגון הצעירים הגדול בירושלים "רוח חדשה", אני יודע כיצד ניתן, באמצעות ניהול נכון של המשאבים העירוניים, להפוך את ירושלים לעיר המושכת אליה צעירים רבים, רואה בהם נכס ומשקיעה בהם. בנוסף, החשיבות הרבה שאני רואה בקידום נושא הצעירים בעיר היא זו שגם הובילה אותי לשבץ מס' רב של צעירים בסיעתי 'ירושלים תצליח' שיסייעו לי מקרוב לשנות את המגמות ולפתוח לצעירים בירושלים דף חדש.
אני מאמין כי אנו בפתחה של התחלה חדשה. לירושלים מגיעה הזכות להתחדש, עיר עם עבר כה מפואר זקוקה להבטחה לעתיד טוב יותר. ואת זאת אני מקווה שנזכה לראות במהרה בימינו.
כתושב העיר אני כואב את חוסר ההשקעות בשיקום כלכלתה של ירושלים, את הבזבוזים הגדולים ואת ההזנחה בתחומי החינוך, הדיור ואיכות החיים.
כאיש עסקים אני יודע כי אפשר לנהל את העיר טוב יותר ולהביא לצמיחתה ושגשוגה של בירת ישראל.עצירת מגמת ההגירה השלילית תלויה ביכולתנו לפתח את התעסוקה והפרנסה בעיר ולייצג מצאי דירות מתאים.
אני מאמין כי באמצעות ניהול נכון ומנהיגות אפשר להפוך את ירושלים למוקד עלייה לרגל ולמרכזו של מטרופולין חזק ושוקק. אין לי ספק שזה ניתן לביצוע!
לפני מס' שבועות חשפתי את תוכניתי לצמיחה כלכלית בירושלים בנוכחות כ 200 אנשי עסקים, אקדמיה ופילנתרופיה.
ארבעה שבועות בלבד נותרו עד ה-11 לנובמבר, היום בו ירושלים תצליח לשנות כוון.
בשבוע שעבר הגשתי באופן רשמי את מועמדותי לראשות העיר ירושלים ואת רשימת חברי סיעת "ירושלים תצליח" למועצת העיר ירושלים. הרשימה היא נבחרת איכותית אשר כוללת 'מעורב ירושלמי' של צעירים נמרצים לצד גמלאים מנוסים, חילונים, מסורתיים ודתיים לאומיים, אנשי ימין, מרכז ושמאל, עולים מרוסיה, צרפת ואתיופיה, נציגי ירוקים, נכים ואנשי עסקים אשר המשותף לכולם הוא הדאגה והנכונות להתגייס למשימה הלאומית של הצלת ירושלים. אין לי ספק כי הדבר נחוץ ואפשרי. על הרכב הרשימה תוכלו ללמוד בקישור הזה:
עוד בטרם הוגשו הרשימות השונות למועצת העיר, החליטו כמה קבוצות ששקלו להריץ רשימות עצמאיות שלא להגיש את רשימתם, וזאת מתוך לקיחת אחריות שלא לפצל את קולות המצביעים מהמגזר הכללי. חלק מיוזמי הרשימות השונות אף שולבו בסיעת ירושלים תצליח באופן ייצוגי. מדובר בין השאר ב:
בבחירות הקודמות, איבד הציבור הציוני 24,341 קולות השווים כ- 5 מנדטים במועצה, בגלל רשימות קטנות רבות שלא עברו את אחוז החסימה. אחוז החסימה עומד היום על כ- 8,000 קולות לכל רשימה. הצבעה לרשימות קטנות שמסתכנות באי עמידה באחוז החסימה פוגעת בייצוג היחסי של הציבור הציוני במועצה ומקשה על ניהול העיר לאחר הבחירות.
ההיערכות לקראת יום בחירות בעיצומה. מטה הבחירות שפועל במלוא המרץ מפעיל כיום כאלף פעילים ומגייס פעילים נוספים לקראת יום הבחירות עצמו. באמצעות מטה המתנדבים החל בימים אלו הגיוס למשרות המשקיפים בקלפיות וקדמי הקלפי. דרישות התפקיד ופרטים נוספים תוכלו למצוא בקישור זה:
גם תושבים המעוניינים לתלות שלטים במרפסות עם נראות גבוהה מוזמנים ליצור קשר ל yoni@barkat.org.il .
בהזדמנות זו אני מבקש להודות לכל התושבים בעיר שלוקחים אחריות ומפגינים פטריוטיזם ירושלמי אמיתי. למתנדבים, לפעילים, לאותם תושבים שבאופן עצמאי פועלים לשכנוע של חבריהם ושכניהם, לתושבים שכבר נידבו את מרפסותיהם ולאותם תושבים שמתגייסים לקראת המאמץ הגדול ביום הבחירות עצמו.
חג הסוכות אותו נחגוג בימים הקרובים מציין בין השאר את משכנם הארעי של בני ישראל בעת יציאתם ממצרים. לצערי, חלק גדול מדור העתיד של ירושלים נמצא גם כיום במצב דיור ארעי. אחת הבעיות המהותיות ביותר הניצבת בפני צעירים בירושלים היא הקושי הרב במציאת דירה, וידוע כי מצוקה זו, יחד עם המחסור במקומות פרנסה, מהווים שיקול משמעותי בהחלטה של צעירים רבים לעזוב את העיר. סטודנט המגיע ללמוד בירושלים או צעיר שגדל בעיר ומבקש להישאר בה, נאלץ לכתת את רגליו במשך שבועות ולפעמים אף חודשים לפני שהוא מצליח למצוא מקום מגורים.
אחת הסיבות למצוקת הדיור היא כי בשוק הדירות בירושלים עומדות כ- 9,200 דירות ריקות במרבית ימות השנה. הנתונים הנמצאים בידינו מצביעים על שיעור משמעותי של 'דירות רפאים' בשכונות מרכז העיר, כאשר על פי ההערכות כבר בשנת 2015 תעמודנה מספר הדירות הריקות בשכונות אל על כ-50%. תופעה זו גורמת לאפקט דומינו חריף שבא לידי ביטוי בעלייה תלולה במחירי הדירות בכל רחבי העיר ובערי הלוויין שמסביב. את התוצאות לכך כבר כולנו מכירים: הגירה שלילית של למעלה מ-70 אלף יהודים בחמש השנים האחרונות שעזבו את העיר לטובת ערים אחרות.
אכן, לביקוש מחו"ל יש השפעה על עליית מחירי הדירות, אך מאידך, אין לנו את הזכות למנוע מכל יהודי החפץ לרכוש בית בירושלים לעשות זאת. למעשה, לאורך זמן יש אפילו יתרונות גדולים לנוכחותם של יהודים מהמעמד הבינוני והגבוה בעיר, ועלינו לנצל את התופעה הזו כדי להרחיב את ההשקעות של התושבים החדשים בעיר. זאת גם הסיבה שלפני מס' חודשים יזמתי יחד עם ארגוני הסטודנטים 'רוח חדשה' ו'מלונה' פרויקט חדש בשם 'שמירת בתים'. מטרת הפרויקט הייתה ליצור שותפות בין בעלי הדירות לסטודנטים בירושלים. אלו ישכרו את הדירה אך יתחייבו לשמור עליה בזמן שבעליה בחו"ל, כאשר 'רוח חדשה' תהווה את הגורם המתווך בין ספקי הדירות לבקשות הסטודנטים ותבחר את אותם צעירים העונים לצרכים ולרצונות של תושבי החוץ.
במקביל, יש ליישם פיתרונות גם לטווח הבינוני והארוך באמצעות הגדלת היצע הדירות המותאמות לסטודנטים ולמשפחות צעירות. ניתן לעשות זאת, בין היתר, ע"י מיצוי עתודות הקרקע הקיימות וזירוז הליכי תכנון, העברת תקנות עירוניות למניעת "דירות רפאים" בעיר ולעידוד השכרתן, מניעת נדידת שכונות באמצעות תכנון עירוני והתאמת התשתיות הציבוריות לאוכלוסיות השונות, וכן פיתוח תמריצים לקבלנים וליזמים לבניית דיור בר השגה באמצעות החלת רף מינימום לפיו 33% מהדירות בבניה החדשה יוקצו לטובת דיור שכזה, והקמת ערוץ אישור מהיר לתוכניות דיור לזוגות צעירים.
בחודשים האחרונים נפגשתי עם גורמים רבים המעורבים בתחומי התכנון והבניה בעיר ובהם נציגים ממשלתיים, נציגי התאחדות הקבלנים ונציגי ארגוני הצעירים שפועלים בעניין. במהלך הפגישות גיליתי כי קיימת נכונות מצד כל הגורמים המעורבים לפיתוח מודלים לעידוד דיור בר השגה, אשר ניתנים ליישום כבר בשנים הקרובות.
אין לי ספק כי בעבודה נכונה ניתן יהיה לצמצם משמעותית את היקפי מצוקת הדיור, ולהביא לכך שכל תושב ומשפחה יוכלו למצוא את מקומם בעיר ולגדל בה את משפחתם. זה אפשרי!
לפני שלושה שבועות השתתפתי באזכרה השנתית לזכרו של סרן מוקי קנישבך ז"ל מנתניה, כמנהגי ב 28 השנים האחרונות. מוקי נהרג במבצע "מוביל" בקרב פנים מול פנים עם מחבלים בכפר תבנית בדרום לבנון. שירתתי אז כמפקד מחלקה בפלוגה המסייעת בגדוד 890 תחת פיקודו של מוקי ונפצעתי באותו קרב לצידו.
אירועי אותו קרב, אובדן מפקדי ופציעתי היו אחד האירועים שעיצבו את חיי. עד לאותו אירוע, ככל אדם צעיר, דברים רבים נתפסו בעיניי כמובנים מאליהם, פשוטים, ישירים. מפגש הגורל עם אמו פנינה ואביו שמואל ז"ל, המחויבות העצומה למשפחת השכול, חידדו אצלי את גודל האחריות המוטל עלי כמפקד. מאז, מלווה אותי ההכרה שהובלת מהלכים- כקצין אז וכאיש ציבור היום, מחייבת פעילות נחושה, אחריות ציבורית וחשבון נפש על בסיס קבוע.
מול קברו של מוקי ז"ל, הופיע השנה מ"פ הפלוגה הנוכחי, רס"ן דוד שפירא, אותו קצין נועז שהרג את המחבל בישיבת מרכז הרב. כמסורת גדוד 890 הוא הגיע כנציג היחידה וכיבד את המעמד ואת משפחת השכול. לא יכולתי שלא לחשוב על הגורל שהביא את שנינו מירושלים לבית הקברות בנתניה. המפגש עם רס"ן דוד שפירא על קברו של מוקי, גרם לי להרהורי חשבון נפש בו במקום. ההתמודדות עם מצבה של ירושלים, עם העובדה שבירת ישראל הפכה למטרה בעיני אויבינו, העיר שהפכה לענייה ושצעיריה בורחים ממנה, גורם לחשוב, האם אנו עושים את המקסימום למענה.
חשבון הנפש שלי מחייב אותי להשקיע את האנרגיה שיש בי למציאת פתרונות לבעיותיה של ירושלים. החלום שלי, החלום שלנו, החלום של מיליוני יהודים במשך אלפי שנים היה לחזור אל ירושלים, לאחד אותה, לבנות אותה, כדברי הנביא זכריה, "ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה".
בשבילי ירושלים איננה עובדה מובנת מאליה, ירושלים היא חלום, אתגר ומשימת חיים. בימים אלו של חשבון נפש פרטי וציבורי, עלינו לפעול בכל כוחנו לקידום ירושלים ועתידה. כל זאת על מנת שבכל שנה ושנה כשאנו עומדים מול קברי אחינו לנשק ומשפחת השכול, נוכל להיות ראויים בפניהם.
לפני כ-8 שנים, בטרם מיקדתי את מלוא כוחי בשירות הציבורי בירושלים, הגעתי לביקור בשכונות פת קטמון ח'-ט', קריית מנחם ועיר גנים, זאת במטרה לבחון כיצד ניתן לסייע לתושבי שכונות אלו. היה לי ברור שיש צורך לפעול ביחד עם התושבים במטרה לזהות את הדרך הנכונה ביותר לקידומם הכלכלי- חברתי ולהתעמק בהבנת הבעיות ובמתן פתרונות בהתאם. "שני מיליון שקלים יפתרו את כל בעיות השכונה" אמרו לי התושבים במפגש הראשון. אך כששאלתי אותם מה בכוונתם לעשות עם הכסף שיקבלו, התברר כי סיוע כספי לבדו לא יסייע להשגת הפתרונות הרצויים. נפגשנו עוד מספר פעמים וגילינו כי מה שנדרש הוא פיתוח מנהיגות אותנטית לשכונה, שתדע לייצר תוכניות עבודה מובנות ומסודרות וגם תדע לייצג את השכונה מול הגופים העירוניים, מול התורמים הרבים המעוניינים לסייע ומול מכלול הגופים המעורבים בפועל בשכונות אלו.
כך נולד 'הפרויקט ההוליסטי' בשכונות אלו, שבהמשך התרחב גם לשכונות נוספות. הרעיון העומד מאחוריו היה פיתוחם של ארגונים קהילתיים בשכונה עצמה, עידוד תושבים לקבלת אחריות ופיתוח מנהיגות מקומית. במבט לאחור, כבר באותו מפגש ראשון עם מנהיגות השכונות, התבהרה אצלי חשיבותה הרבה של הנהגה עירונית היודעת לשתף את הציבור. שיתוף כנה ואמיתי של התושבים בתהליך קבלת ההחלטות, אינו יכול להיות מן הפה ולחוץ- בסופו של דבר אלו נושאים הנוגעים באופן ישיר לחיינו ולסביבתנו אנו.
גישה נכונה לניהול עיר כירושלים בה קיים שוני גדול בין המגזרים והשכונות השונות, חייבת להתבסס על שותפות עם מנהיגות שכונתית מקומית המכירה את האתגרים בשכונתה. זוהי גישה הרואה בתושבים שותפים להחלטות, שמה אותם במרכז ומתייחסת אליהם בדומה לאופן בו עסקים משרתים את לקוחותיהם. אולם לצערי, התפיסה הנוכחית במנהיגות העירונית הינה פטרונית וריכוזית, מכתיבה ולעתים מתנשאת - זו הדומה יותר לגישה 'צבאית'. העירייה מכינה תכניות עבודה ויוצאת ל"קרב" ואם התושבים מתלוננים ואינם מרוצים מהשירות העירוני, הרי שהגישה אליהם היא כאל 'אויב' המערכת. המתלוננים הם גורם מפריע, המעכב תוכניות ביצוע של ה"פטרון" ולכן גם הטקטיקה המיושמת כלפיהם מתאפיינת בקביעת עובדות בשטח ללא התייעצות אמיתית עם צרכיהם ורצונותיהם של התושבים.
את הגישה ה'צבאית' של היום חייבים להחליף בתפישת התושב כשותף וכ'לקוח' ששביעות רצונו הוא יעד מרכזי במדיניות פתוח השירותים העירוניים. המינהלים הקהילתיים שייסד בזמנו טדי קולק נועדו למלא תפקיד מרכזי במימוש שיטת ניהול שכזו. מינהלים אלו נועדו לעזור לעירייה לייעל את שירותיה בשכונות, אך בעיקר נולדו מתוך רעיון להפוך את הקהילה לגוף יוזם ופעיל, שחקן מרכזי המשתתף בקבלת ההחלטות והמדיניות העירונית. הפוטנציאל הגדול הטמון במינהלים לא יבוא לידי מימוש במדיניות פטרונית ובסגנון 'צבאי' הנהוג כיום. הוא כן יתממש באמצעות גישה השמה את התושב במרכז, מדריכה ובונה מנהיגות שכונתית ורואה בה שותף להחלטות ולמימושן. שימוש מושכל בתשתית המנהלים הקהילתיים ושדרוגם תשנה באופן מהיר תחושה מטרידה זו ותאפשר גם לכל מגזר ושכונה לנהל את אורחות חייו בשכונתו לפי תפיסתו. התושבים מכירים טוב מכולם את מצוקותיהם וניסיוני לימד אותי ששיטת עבודה זו זה ניתנת לביצוע.
נכתב בגמרא (ברכות לד, ע"ב): "אל יתפלל אדם בבית שאין בו חלונות". ומוסיף הרב קוק בספרו "עולת ראיה": "על כן לא יתפלל האדם אלא בבית שיש בו חלונות, שאפשרות הראיה לחוץ תעוררהו על חובתו ויחסו אל העולם כולו שהוא חי בו". וברצוני להרחיב תובנה זו כלפי המנהיגות - זו איננה יכולה לפעול בדלתיים סגורות ובחלונות מוגפים. אני מאמין שמערכת עירונית חייבת באופן קבוע להקשיב לצרכיהם ורצונותיהם של תושביה, אך יותר מכך היא חייבת לאפשר לציבור להיות שותף פעיל בתכנון המדיניות שהיא גם זו שבסופו של דבר תשפיע באופן ישיר ויומיומי על חייו.
לאורך השנים בוצעו במערכת החינוך בישראל רפורמות רבות. חלקן נוצרו בעקבות תהליכי שינוי פנימיים וחלקן נדחפו מבחוץ באמצעות ועדות ציבוריות. מדוע מערכת זו חסרת מנוחה כל כך שעליה להשתנות כל שני וחמישי? נראה כי אי שביעות הרצון מהישגי החינוך הוא מצב קבוע ומתמשך בהרבה ממדינות העולם, ובשל כך בוצעו ניסיונות רבים לשינויים ולשיפורים. אי שביעות רצון זו נובעת מן המתח המתמיד שבין שינוי לשימור: מצד אחד, אלו מערכות גדולות ומורכבות שמעורבים בהם שחקנים ואינטרסים רבים (תלמידים, הורים, מורים, מגזר עסקי, המערכת הפוליטית) דבר ההופך שינויים לתהליך מורכב. מצד שני, מדובר במערכת הנמצאת בחזית החברה וחשופה לשינויים רבים העוברים על סביבתה, מה שמחייב גמישות והתאמה. יתר על כן, בעידן הגלובלי הופך ההון האנושי למשאב החשוב ביותר לפיתוח כלכלי. מדינות המעוניינות להשתלב בשוק העולמי ומנסות לצמצם שיעורי אבטלה ועוני, מודעות לצורך בהשקעה ובפיתוח החינוך. גורמים אלו מגדילים את הלחץ העומד בפני קברניטי המדינה לשפר את תוצרי מערכת החינוך.
בשל המורכבות הקיימת, מערכת החינוך זקוקה לחזון ולמנהיגות: ברמת המדינה וברמה המקומית. אני מאמין שגם ברמה העירונית ראש עיר צריך להוביל חזון חינוך עירוני המושתת על ביצוע רפורמות אמיצות, וכי עליו להיות מעורב אישית במימושן. בראש וראשונה, לא יהיה שיפור בחינוך בלי השקעה באנשי החינוך. לשם כך יש לתגמל את המנהלים דרך חוזים אישיים, ואת המחנכים באמצעות הגדלת היקפי המשרה, ולהשקיע בהכשרה מתאימה ובתנאי עבודה ראויים למורים בבתי הספר. השקעה במחנכים ובהיקפי עבודתם בבית הספר, מטרתה לעודד את קיומה של לפחות דמות חינוכית משמעותית אחת בחייו של כל תלמיד בירושלים.
בנוסף, יש לייצר אינטגרציה של המערכת עם מוקדי למידה אחרים בקהילה המסוגלים לייצר השראה חינוכית. ירושלים למשל, עתירה במקומות כאלו: המערכת האקדמית, גופי מחקר ומדע, ומוסדות ציבוריים - כמו בית המשפט העליון, הכנסת, ומשרדי הממשלה. אלו, מהווים אוצר חינוכי שיאפשר לתלמידים הלכה למעשה ללמוד שלל נושאים (אזרחות, ציונות, היסטוריה ותולדות עם ישראל). מוקדים חשובים ונוספים הם אתרי היסטוריה ומורשת - מהכותל המערבי ועד לעיר דוד, בהם ניתן ללמוד ולהרגיש את ההסטוריה, החיבור למקורות ולזהותינו היהודית.
ובנוסף, מוסדות תרבות אומנות ותיירות - ממוזיאון ישראל ועיר דוד ועד למוזיאון המדע והזירה הבינתחומית.
אני מאמין שמערכת חינוך צריכה להיות מובלת באמצעות מנהיגות וחזון. נאמר כבר במקורותינו "הדואגלימיםזורעחיטה, הדואגלשניםנוטעעציםוהדואגלדורותמחנךאנשים". עתיד הדורות הבאים מתחיל מהחינוך של היום, ואנחנו חייבים לעשות הכל על מנת להגיע לעתיד טוב יותר, ולהוביל את המערכת מתוך דוגמה אישית, מנהיגות והשראה.
